יש לי זכרונות מיוחדים וקטנים שמופיעים במחשבות פעם בתקופה,
המזכירים לי שאלות שהתחלתי לחשוב עליהם בילדות ועדין לא קיבלתי עליהם תשובה...
אני זוכרת את עצמי בבית ספר יסודי יושבת בכיתה ומסתכלת על הלוח כל כך הרבה שעות בזמן שמורה מדברת.
זאת היתה תקופה שלא היו מסכים ולא שקופיות רק הלוח צבוע בירוק כהה, גדול כזה, מכסה כמעט את רוב הקיר, ואני בוהה וחושבת איך זה שמדי פעם המורה פספס למחוק אזורים מסויימים על הלוח...ורואים את הכתוב...
המורים מתחלפים במהלך היום בין השיעורים הם מלמדים מסבירים ומוחקים וכותבים על הלוח... והלוח הירוק הזה סופג את כל המידע...
בתחילת יום על הלוח מונח גיר אחד שהופך למלא חתיכות קטנות תוך כדי כתיבה ותוך שלוש שעות...
המורה משוטט בכיתה ומחפש לכיוון הרצפה את חתיכת הגיר שתגאל אותו ותשאיר אותו בריכוז לזכור את מה שהתכוון לרשום על הלוח...
ואני באותו זמן הייתי מסתכלת על התמונה של בן גוריון שתלויה מעל הלוח במרכז הכיתה.
בן גוריון יושב בידים משולבות ומקשיב...
אני דמיינתי שהוא יודע הכל, במיוחד את כל החומר, כי לפי המחשבות שלי כל השנה הוא יושב ומקשיב.
ומשני הצדדים גם מעל הלוח תלויים תמונות של הנשיא אפרים קציר וראש הממשלה יצחק רבין.
לגביהם לא הייתי בטוחה שהם מקשיבים כי לא ראו להם את הידים... ומהמבט בעינים שלהם לא הצלחתי לקרוא אותם כלל....
לימים מצאתי את עצמי מציירת ומאיירת את בן גוריון בסוף כל מחברת על הכריכה החומה.
בתקופתי היה ממש כייף לצייר על הכריכות החומות של המחברות. המורים לא העירו על כך...
אהבתי לצייר את השיער של בן גוריון כי הוא היה רק בצדדים, זה מאד שיעשע אותי כי לא הבנתי למה זה ככה וחשבתי בגיל צעיר שהוא המציא לעצמו תסרוקת כזאת... וכולם העתיקו את מה שהוא עשה וככה כל הזקנים מעתיקים ממנו את התסרוקת...
הדמיון שלי פרח במחשבותי...
ולא היה מי שיעצור זאת, כי באמת לא שיתפתי את העולם במחשבות שהיו לי וכל ציור יצא לי מצחיק יותר מהשני...
ובסוף כל יום לימודים כזה הייתי נפרדת מבן גוריון לפני יציאה מהכיתה ושואלת את עצמי
מה הוא היה חושב על מה שקרה פה היום בכיתה?...
שמרתי את הציורים של בן גוריון שנים רבות גם במעברי בתים.
דרך הציורים הללו הרגשתי שממש סבבה לי ובן גוריון היה החבר הדמיוני שלי
שליווה אותי במהלך השיעורים בכיתה במיוחד שהוא היה מעל כל לוח בכיתה.
אני בטוחה שיום אחד אמצא את הציורים שציירתי ביסודי באחת הקופסאות בבית...
אעדכן ואעלה אותם לפה...
עברו כל כך הרבה שנים מאז ובחודש האחרון
מצאתי את עצמי חוזרת לנושא בעקבות רעיון לפליייסמט חדש שרציתי לצייר.
פלייסמט מיוחד המאגד את הסמלים הלאומיים והמיוחדים של מדינת ישראל.
פלייסמט סמלים של מדינת ישראל
כמובן רציתי להתחיל באיור בן גוריון והתלבטתי אם לצייר אותו עומד על הראש, כי חשבתי
שזו דרך משעשעת להציג מה בן גוריון
היה חושב על מה שקרה מאז שהוא לא פה...
אבל אז חשבתי שהילדים החמודים היום בתקופה כל כך שונה מאז, יתחברו יותר לדמויות בסגנון קומיקס - כזה עם ראשים גדולים וגוף מאוייר בבגדים בסגנון התקופה .
איור של דוד בן גוריון
וכך נולדו להם סדרת פלייסמטים מיוחדים לקראת יום העצמאות אחד מהם
כמשחק והשני מאוייר באתרים וסמלים ישראלים, שמציינים את התקופה מהקמת המדינה ובכלל.
מעניין מה בן גוריון היה אומר על כך... 😄
אסיים במסר קטן לכם ממני....
תנו לדמיון לפרוח להתפתח ולהשתעשע
זה כלי נהדר שעוזר להתמודד בכל כך הרבה מצבים בחיים ולא משנה בני כמה אתם...
תעודדו את הילדים לכתוב לצייר לשיר ולנוע בכל דרך שירצו שתעזור להם לפתח את שריר הדמיון
כי אין לדעת ...
בדיוק אתמול ראיתי תוכנית שקובי מידן ראיין את הצ'יסר (איתי הרמן)
שבגיל תשע חלם להיות ראש ממשלה ...
ואם תרצו לדעת איך הוא זוכר כל כך הרבה דברים בטרוויה...
כשהייתי קטנה, חשבתי שהחלטות חשובות זה עניין ממש פשוט לפתרון.
אם חיפשתי תשובה לשאלה שעסיקה אותי,
הייתי יוצאת לשדה ליד הבית וקוטפת לי חרצית.
הייתי מתחילה במחשבה על השאלה.
את התשובה הייתי מקבלת בהוצאת עלי הכותרת בכן לא כן לא כן לא...
אם הייתי מקבלת תשובה לא מתאימה לי הייתי מתחילה הכל מהתחלה וקוטפת לי עוד פרח
עד שהייתי מגיעה לתשובה 'הנכונה'...
הייתי מרוצה מעצמי וממשיכה לדרכי בשמחה וצהלה.
לקראת גיל 14 עברתי לשיטה יותר מדוייקת ומחושבת לדעתי באותה תקופה.
כל שאלה שרציתי לפתור את קיומה, פתחתי בסוף השבוע את עיתון 7 ימים מדור אסטרולוגיה והייתי קוראת על המזל שלי מה הולך לקרות לפי הכוכבים בשבוע הבא...
אם היה כתוב שם עתיד חיובי הייתי סוגרת את העיתון מרוצה מעצמי ממשיכה בדרכי...
אם הפיסקה על המזל שלי כללה כל מיני בעיות עתידיות הייתי פותרת את הדיסוננס ב 2 טענות שנשמעו לי הגיוניות באותה תקופה:
1. נולדתי לקראת סוף המזל אז אולי שאקרא את המזל שבא אחריו...אולי שם יהיה משהו חיובי.
2. אני יודעת מה מזל האופק שלי אולי גם אקרא אותו ליתר ביטחון.
לקראת הצבא במפגש חברים בבית של חברה, אמא שלה שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תקרא לי בקפה. מכיוון שלא הכרתי את הרעיון בכלל, זה מאוד הצחיק אותי וסיקרן וכמובן אמרתי לה כן למה לא...
היא ביקשה ממני לשתות קפה שחור ובסיומו היא לקחה לי את הכוס...
חשבתי שהיא עומדת לקרב את הכוס לפיה ולצעוק לי את שמי וככה לקרוא לי :-)
אבל היא היתה במבט רציני מול כל הכתמים של הקפה השחור ואז אמרה לי:
בואי בואי תתקרבי תראי מה שאני רואה.
התקרבתי לכתמים ולא ראיתי כלום.
היא לעומת זאת, תיארה לי בצורה ציורית איזה צורה שדומה למתנה, ואמרה לי -בקרוב מאד תקבלי מתנה ממש גדולה!
זה שיעשע אותי מאד ומילא אותי בציפייה. בשבועיים הבאים חיכיתי שהמתנה תיפול עלי מהשמים, אך לצערי זה לא קרה :-)
מאותו מפגש המוח שלי הפך לסלט בין המחשבות על הכתמים בקפה והמתנה שלא הגיעה, המזלות בכוכבים והאם באמת אנשים רואים דברים נסתרים.
עד שיום אחד הבנתי שזהו אני חייבת לנקות את הראש מכל מחשבות הילדות הללו...
לא רק שהם לא מקדמות אותי, הם תוקעות אותי בחשיבה שיש כוחות חיצונים ששולטים עלי ועל החלטות שלי, אם זה פרח קפה או כל חפץ אחר...
אז הנה המלצה שלי
תסמכו על עצמכם תקשיבו לאינטואיציה שלכם.
וגם ככה תקשיבו תחזקו את הילדים שלכם על כל החלטה טובה שהם עשו למען עצמם.
ואם אתם שואלים אותי איפה אני היום?
אני....עדין מחפשת את הילד בציור של ידיעות אחרונות בימי שישי 😄
כשאני מוצאת אותו אני צובעת אותו ואת כל הציור בעטים צבעונים :-)
בדיוק עלתה לי מחשבה משעשעת כנבחרו זוגות זוגות של חיות לתיבה למה העלו את הזוג ג'וקים 😁
